משל החץ, מובא כחלק מקורס מיינדפולנס, כדרך להסביר כאב מול סבל.
טקסט משל החץ
"אתם הולכים ביער, בין שדרת עצים, השמים בהירים והעצים ירוקים.
לפתע, כאב חד בכתף. אתם מסתכלים, ומגלים שירו בכם חץ. ומה אתם עושים בתגובה?
אתם שולפים מהתיק שלכם חץ נוסף, והפעם אתם תוקעים את החץ בעצמכם, ברגל.
אבל אתם לא עוצרים שם, אתם שולפים חץ נוסף, והפעם תוקעים אותו – בבטן."
הסבר המשל
החץ הראשון שפגע בנו, הוא לא נשלט, וכך גם הכאב. כאב הוא חלק מהחיים- יש נסיבות כואבות, יש דברים שלא בשלטתנו, יש מחלות ומוות.
החץ השני, השלישי והבאים אחריהם הם בשליטה מסוימת שלנו, וכך גם הסבל. הסבל מגיע, עם הבחירות שלנו, הפרשנות שלנו, והתגובות שלנו. פעמים רבות, כשלא קיבלנו את התוצאה הרצויה, אנחנו נשפוט, אנחנו נבקר, ואנחנו במשך שעות, ימים ובמקרים מסוימים אף חודשים נריץ שוב שוב את המחשבות. זה מה שמייצר את הסבל, הרבה מעבר לכאב הראשוני.
משל החץ כחלק ממיינדפולנס
משל החץ מובא בקורס מיינדפולנס, כדרך להסביר את המקום של מיינדפולנס בחיינו. רגע לפני שאנחנו תוקעים בעצמנו חצים, אנחנו רוצים לזהות את זה, לעצור, ואולי לנהוג אחרת.
תרגול של מיינדפולנס יעזור לנו לפתח את היכולת לזהות רגעים כאלו. רגעים שבהם כואב לנו ולא נעים לנו, ושבאופן אוטומטי אנחנו מתחילים לפתח סבל סביב הנושא, אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו, מאשימים את עצמנו, ומשחזרים את האירוע שוב ושוב.
אז מה אפשר לעשות במקום? אפשר לקחת נשימה עמוקה, להבין שכואב, לשים לב איפה כואב לנו ואילו תחושות עולות. ואז, במקום לשפוט ולבקר, לקבל שזה כרגע המצב, שיש כאב, לא נברח ממנו אבל גם לא נפתח אותו לסבל. ומתוך המקום הזה, אולי נוכל לבחור בפרשנות יותר מיטיבה, אולי פשוט נבין שזה קרה ואין לנו מה לעשות, ואולי נוכל לבחור בתגובה שתגרום לנו פחות לסבל
דוגמאות מהחיים
משל החץ הוא לא סתם סיפור שלא מתחבר לחיים שלנו, אלא הוא מתרחש אצלנו מדי יום!
למשל:
#1- בתחום ההורות
הורה שצועק על הילדים שלו כי הם לא מתארגנים בזמן לבית הספר. לאחר שהוא שם אותם בבית הספר, במשך כל היום, הוא חושב על זה, על כמה הוא חסר שליטה עם הילדים, על למה הוא צעק, על איזה הורה גרוע הוא, ואז כשהוא פוגש שוב את הילדים בשעות אחר הצהריים, הכאב והתסכול עדיין נמצאים שם- יכולים לנחש איך זה ימשיך?
אז מה במקום?
לא נדבר כרגע על חלופות לצעקות, אלא על כך שהמקרה קרה. צעקנו על הילדים. במקום לקחת את זה ולהחליט "אנחנו הורים גרועים", ולשאת את התסכול והכעס כל היום. אפשר לעצור, לתרגל 5 דקות נשימות, ולשחרר. לקבל את זה, שהיינו לחוצים ומתוסכלים וזה יצא בצעקות. וזה לא אומר עלינו כלום. זה אומר שבאותו הרגע זה מה שקרה. אחרי ששחרננו ואנחנו לא מוצפים ברגל, נוכל לשאול את עצמנו, האם יש דרך אחרת שיכולנו לפעול? אם לא, הכל טוב. אם כן, אולי ממקום של מודעות נוכל לשקף לילדים בבוקר, כי אנחנו יותר לחוצים ולא רוצים לאחר לעבודה, ולחשוב ביחד איתם מה אפשר לעשות כדי שנצא בזמן, אולי לשים מוזיקה בבוקר ולעשות קצת כיף, אולי להתעורר מוקדם יותר
#2 בתחום הבריאות
החלטתי שאני עושה דיאטה! הצלחתי לשמור כמה ימים ואז הגיע סופש, ולא יכולתי להתאפק ואכלתי פיצה! ועכשיו? אני מלאה בכעס והאשמה כלפי עצמי שהרסתי לעצמי את הדיאטה! והכל הלך לפח, ובשביל מה אז להמשיך?
נשמע מוכר? מחקרים מלמדים אותנו (למחקר באנגלית) שכאשר אנחנו "חוטאים" ואוכלים מחוץ משהו שלא בתפריט, זה לא הדבר הקריטי! אלא השאלה איך נגיב לזה. האשמה עצמית, היא הגורם מספר אחד, לכשלון והפסקה של דיאטות. כלומר אם אני מאשימה את עצמי, סיכוי יותר גדול שלא אצליח להמשיך בתפריט התזונה
אז מה במקום?
נכון אז אכלתי פיצה! ויש לי מצפון קצת עכשיו ואשמה. נעצור ננשום, איך זה מרגיש בגוף? אילו רגשות עולים? אולי תסכול, אולי עצב, אולי כעס? אולי תחושת כישלון? ואיפה זה מרגיש בגוף.
אז כן זה קרה אכלתי פיצה. אבל זה היה, ועכשיו מגיע רגע חדש, רגע חדש של בחירה. איך אני בוחרת להתנהג ולפעול בו? מה יעשה לי טוב? אם אשחרר את התסכול, אבין שזה היה, וזה לא נורא, וזה קורה, ואוכל להמשיך בתפריט שלי.
#3 טעות בעבודה או בלימודים
אז לא קיבלתי ציון טוב במבחן, או עשיתי טעות בעבודה והבוס כעס עליי. האם זה אומר שאני סטודנט גרוע? או עובד גרוע? אני יכול לבלות עכשיו ימים שלמים באיזה כישלון אני.
אז הטעות בעבודה או בלימודים – זה הכאב הראשוני. אבל הסבל מגיע עם כל ההכפשה העצמית
במסגרת קורס מיינדפולנס, לומדים לתרגל את היכולת לעצור, ולהתבונן ואולי רק אולי גם להגיב אחרת 🙂
מחקרים:
Duarte, C., Matos, M., Stubbs, R. J., Gale, C., Morris, L., Gouveia, J. P., & Gilbert, P. (2017). The Impact of Shame, Self-Criticism and Social Rank on Eating Behaviours in Overweight and Obese Women Participating in a Weight Management Programme. PloS one, 12(1), e0167571. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0167571
Gilbert, P., & Procter, S. (2006). Compassionate mind training for people with high shame and self‐criticism: Overview and pilot study of a group therapy approach. Clinical Psychology & Psychotherapy: An International Journal of Theory & Practice, 13(6), 353-379.
